Friday, November 20, 2009

אלוף עולם / מאת עוז עציוני



מאז שהייתי קטן, אבל ממש קטן, אני מדבר על משהו כמו בגיל שנתיים, אהבתי להסתכל על אנשים.
לא הייתי מוכן לעשות דבר, ויתרתי על כל ההנאות של הילדים בשכונה, פשוט הייתי יושב על הספסל ברחוב הראשי ומסתכל על כל מי שבא ועובר: זקנים, ילדים, זוגות. בייחוד אהבתי את המוזרים, אלה שדיברו לעצמם והזהירו את כולם מסוף העולם, וישו, ומשה וכל השטויות.
בחופשים, כשכל החבר'ה היו בים, אני הייתי על הספסל ברחוב הראשי, בסופי – שבוע, בלילות שכולם יצאו לדיסקוטקים – אני הייתי מתמקם ליד תחנת המוניות של יהודה עזרא ומסתכל,היו שם תמיד הטיפוסים הכי מוזרים.
לא כתבתי או ציירתי שום דבר ממה שראיתי – פשוט נהניתי להסתכל.
ליום ההולדת השמיני, קנו לי ההורים והדודים במשותף משקפת וספר על ציפורים.
רצו לעשות ממני צפר... הם חשבו שאני אהנה לשבת בשקט לצפות ולהתרשם. אולי אפילו לנסות לעקוב אחר עונות הנדידה של ציפורי הארץ...
ניסיתי את המתנה, בעיקר בשביל לא להעליב את המשפחה, איזה שעמום- להסתכל על חיה מטומטמת, שרק עפה ומחפשת אוכל כל היום, חוץ מזה לא עושה דבר! אז חזרתי לספסל ברחוב הראשי.
סבתא שלי הרגיעה את אמא ואמרה לה שאלה "שיגעונות של ילדים" ובגיל ההתבגרות זה יעבור לי.
היום אני בן 31 וזה עדיין מה שאני אוהב לעשות. אבל זה לא העניין, הסיפור האמיתי שלי מתחיל כשהייתי בן 21. אפילו קצת לפני, כשהייתי בצבא, שירת איתי – ג'ון, חייל בודד אמריקאי מניו- יורק, שהתיידדנו. ג'ון סיפר לי, אחרי ששמע את התחביב המוזר שלי, שזה בכלל לא מוזר ובמקום ממנו הוא בא, זה בכלל כמו ספורט לאומי, "זה מה שכולם עושים במנהטן", היה מספר. הייתי בשוק – יש מקום כזה, ואני במשך 20 שנה לא שמעתי עליו מילה??? מקום שפשוט להסתכל – זה ממש ספורט לאומי שם!? אז ביום ההולדת ה-21, שהיה די צמוד לשחרור שלי מצה"ל,שם שירתי כתצפיתן בצפון, ולמרות שכל החברים שלי נסעו לדרום אמריקה ולמזרח, אני ביקשתי מתנה: כרטיס טיסה לניו – יורק.
כעבור שלושה שבועות נחתנו אני והמוצ'ילה שלי בניו – יורק.
טיילתי קצת, ראיתי את התאומים, את האמפייר סטייט בילדינג, ואפילו הספקתי  טיול ארוך ומקיף בסנטרל - פארק, שאז דרשו שם דמי כניסה, ואפילו די גבוהים...
 סנטרל – פארק היה גן – עדן לכל מיני שכמוני, שאוהבים להסתכל ותו לא! ובאמת היו שם המונים, הרגשתי כאילו מצאתי את הבית האמיתי שלי.
ואז יום אחד ראיתי מודעה על לוח המודעות באחד הרחובות, שהעירייה עורכת "תחרות הסתכלות" (באנגלית זה נשמע טוב יותר...) חשבתי לעצמי – "וואלה! זה מושלם, אני אבוא כזר מישראל ואהפוך לאלוף  - עולם בספורט היחיד בעולם שאין בכלל מה להתאמן בו..." נרשמתי.  הפרס היה – כניסה חינם למשך שנה לסנטרל פארק, וראיון ל – "60 דקות" בטלוויזיה! "מושלם", חשבתי לעצמי.
ביום התחרות באו כ – 140 מתחרים וביניהם אני, וגם האלוף מהשנה שעברה, שנראה קשוח אמיתי!
התחרות החלה, ישבנו בסנטרל פארק והסתכלנו: בעוברים ושבים, בילדים שמשחקים ובכל הדברים הרגילים שקורים ביום שבת בסנטרל פארק. לאט לאט פרשו כמעט כל המשתתפים ואני חשבתי לעצמי: "אה, חובבנים"... כעבור 8 שעות נשארנו אלוף העולם לשעבר, עוד בחור ג'ינג'י קטן ואני. אני נהניתי מכל רגע והייתי על גג העולם. אחרי 14 שעות הג'ינג'י פרש, הוא אפילו לקח את זה קצת קשה והתחיל לבכות. מאז זה היה האלוף או אני, חשבתי לעצמי שגם מקום שני בעולם זה מכובד, אבל אם אני כבר פה ונהנה, אז, וואלה, בשביל הספורט.
האלוף התגלה כיריב אמיתי וקשוח, ולא ויתר לרגע, גם לא כשהתחיל לרדת גשם ונהיה ממש קר,"הוא במגרש הביתי שלו", חשבתי לעצמי, "הוא חושב שאני אשבר מהקור, הוא לא יודע מה עברתי בצה"ל" חשבתי וחיוך ערמומי עלה על שפתי, באותו רגע החלטתי שאני הולך רק על ניצחון, לא מקום שני ולא בטיח...
שלוש וחצי שנים ישבנו שם, עברנו חורפים וקיצים, סופות רעמים וחמסינים, מיליוני איש עברו לפנינו, התאומים הספיקו ליפול, ראש העיר התחלף, ובינתיים הכניסה לסנטרל פארק נהייתה ממילא חופשית לכולם!
"כבר בוודאי לאף אחד לא אכפת מהתחרות", חשבתי, "אולי שכחו אותנו?" , באמת שהיה קשה...
פתאום קם אלוף העולם, התמתח והתחיל ללכת לכיוון השער, אמר שאחרי הכל יש לו משפחה וכל מיני עניינים לטפל בהם, והלך... חשבתי שיהיו זיקוקי דינור ותרועות חצוצרות וישמעו את ההמנון הישראלי, אבל כלום... הייתי סתם עוד אלוף עולם...
אז חיכיתי עד שהבחור המוזר, שבדיוק הסתכלתי עליו, ילך, קמתי והלכתי גם אני.
אח"כ, כשביררתי, הסתבר שהמארגן של התחרות מת לפני שנה וחצי, ובחלוקת הירושה שכחו לקבוע את האחריות לתחרות, ושם זה נשאר תקוע, בניירת אצל איזה עו"ד מלוקק בחליפה ניו – יורקית יקרה, במשרד!
לא נורא, לפחות נהניתי ו"ראיתי עולם"...
עכשיו אני בחזרה בארץ, אלוף עולם שלא באמת קיים. חבר שלי, יוני, בדיוק התקשר ואמר שהערב יוצאים למועדון חדש, מלא בנות ו – D.J מחו"ל, אבל נראה לי שאני אוותר הפעם, חשבתי לקפוץ לתחנה של יהודה עזרא ולהסתכל מה קורה שם....