געגועים הם כמו אבן-
לעיתים משקלם כבד מנשוא,
בייחוד שאת שם ואני פה,
רואה את הפנים והחיוך,
אבל לא יכול לגעת.
כל-כך רוצה להרגיש את מה שאת,
ומה שמפריד בינינו זה הזמן,
שגם הוא לאיטו עובר
ואז אני אליך חוזר.
המון ציפייה, זכרונות לרוב
והמון תשוקה אותך לאהוב.
שנינו כנראה נשתנה,
שנינו כנראה משתנים,
לשנינו יהיה מה לספר, והרבה....
ולשנינו יהיה המון זמן לסיפורים!
אז עד שאזרוק את האבן מעלי,
אמשיך לכתוב ולראות אותך כשעיני עצומות,
עד הרגע ששוב ידינו יהיו שלובות
ושפתותינו צמודות.
No comments:
Post a Comment